<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' ע"ז פ"ז</h1>
<h2>דף כ.</h2>
כל כהן או ישראל השורט שריטה אחת על המת לוקה אחת בלבד, שנאמר [ויקרא י"ט] ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. וכן הגודד. שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד לוקה חמש אם התרו בו על כל אחת.
כל המשחית בתער אחד מחמש פיאות שיש בזקן לוקה. והן, לחי העליון ולחי התחתון (ו)בימין וכן בשמאל ושפת הזקן, וזקן סנטר מנטון בלע"ז. ור"ח אינו מונה לחי התחתון רק שתי פיאות השפם. וכן הנשחת שסיע למשחית בכל לוקה על כל פיאה ופיאה, שנאמר [ויקרא י"ט] ולא תשחית פאת זקנך, שזה דרך כומרי עבודה זרה להשחית זקנם. אם נטל כולם חייב חמש מלקויות. וקבל הר"מ מקוצי, שאסור להשחית הפיאות אע"פ שאינו לוקה. גלח זקנו במספרים פטור, שאין השחתה כי אם בתער. הנשחת פטור אם לא סייע. אשה מותרת להשחית זקנה אם יש לה שער בזקן, ואם השחיתה פיאת האיש פטורה. השפם, והוא שער שעל גבי שפה העליונה, ושער המדולדל מן השפה התחתונה, מותר לגלח בתער. ומ"מ לא נהגו ישראל להשחיתו רק לגלח קצתו שלא יעכב אכילה ושתייה.
אע"פ שהאשה מותרת לגלח (שער) [פאת] ראשה אסורה לגלח אפילו פאת ראש זכר קטן. אמנם שמואל ורב הונא משמע שמתירין פ' שני נזירים (תחתון רק ב' פאות השפת). ושיעור הנחת פיאה בצדע, שמע המיימוני מרבותיו שאין מניחין פחות משתי שערות. וראיה מדא' בתוספתא [מכות פ"ד ה"ד] יש תולש שערות וחייב משום מקיף. ומותר ללקוט הפיאות במספרים ולא נאסר רק של תער.
כל כהן או ישראל שקרח קרחה על המת שיעור קרחה, והוא כדי שיראה מראשו פנוי כגריס בלא שער, ביד או בכלי בין העינים או בראש לוקה, שנאמר [ויקרא כ"א] לא יקרחו קרחה בראשם. קרח חמש קריחות כשיעורן (או) על מת אחד לוקה כמניין הקרחות, אם התרו בו על כל קרחה וקרחה. (השפיל) [הטביל] ה' אצבעותיו [בסם] והניחם בחמשה מקומות בראשו בבת אחת, הואיל וקרח חמש קריחות, אע"פ שהיא התראה אחת, לוקה [חמש], שהרי כולן באין כאחת.
<h2>דף כ:</h2>
כל איש שעדה עדי אשה שאין דרך המקום שילבשנו האיש בבגדי צבעונין וחלי זהב, או שליקט אפילו שער אחד לבן מתוך שער ראשו או זקנו השחור או שציבע אפילו שער אחד לבן (משערה) [משערו] שחור, או אשה שעדתה עדי איש, כגון ששמה עליה מצנפת או כובע או שריון או גלחה ראשה כאיש, לוקין, שנאמר [דברים כ"ב] לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה. וטומטום ואנדרוגינוס לא עוטה כאשה ולא מגלח ראשו כאיש, עשה כן אינו לוקה.
כל המגלח פאת ראש כמו שעושין כומרים ועובדי עבודה זרה, אע"פ שלא גילח שיער כל הראש רק השיר השער, הואיל וגלח הפיאות חייב על כל פיאה ופיאה, משום לא תקיפו פאת ראשכם [ויקרא י"ט]. לפיכך המגלח צדעיו אפילו בבת אחת והתראה אחת לוקה שתים המגלח, אבל המתגלח לא לוקה אלא אם כן סייע למגלח והמגלח הקטן אינו לוקה.
הקורח ראשו או שורט בשרו על ביתו שנפל פטור, ואין חייב כי אם על המת ועבודה זרה בלבד. הקורח או השורט או הכותב קעקע בחבירו וחבירו מסייעו, שניהם מזידין שניהם לוקין, אחד שוגג ואחד מזיד, מזיד לוקה ושוגג פטור.
<h2>דף כא.</h2>
והחובל בעצמו לעבודה זרה לוקה, שנאמר (דברים י"ד) [לא] תתגודדו, אך על המת לוקה אפילו שרט ביד, ובעבודה זרה בכלי חייב ביד פטור. וכן היה חוקות הגוי, שנאמר [מ"א י"ח] ויתגודדו כמשפטם. ובכלל זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת משונים במנהגם, שנאמר, לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות.
כל איש או אשה ששרט על בשרו וציבע מקום הסריטה בדיו (וחול) [וכחל] או שאר צבעים הרושמין לוקה, שנאמר [ויקרא י"ט] וכתבת קעקע לא תתנו בבשרכם. וזה כמנהג הגוים שרושמין בשרם כך, כלומר שהוא עבד מכור(ן) לעבודה זרה. כתב ולא רשם בצבע, או (כתב) [רשם] בצבע (או) [ולא] כתב (ולא רשם) בשריטה פטור, עד שיכתוב ויקעקע. ואחר שכתבו וקעקעו אינו חייב עד שיסייע כדי שיעשה מעשה, לא עשה כלום אינו לוקה. וקימא לן כרב אשי דאמר מותר ליתן אפר מקלה על גבי מכתו, דמכתו מוכחת עליו דשרי.
